הכתובה הינה שטר עתיק יומין המפרט את התחייבויות הבעל כלפי אשתו במהלך נישואיהם או לאחר
פקיעתם עקב גירושין או מות הבעל.
עיקר הכתובה הינו הסכום אותו מתחייב הבעל (או יורשיו) לשלם לאישה עם פקיעת הנישואין, כאשר
תוספת הכתובה הינה הסכום שהבעל רשאי להוסיף לפי שיקול דעתו, ודינו כדין עיקר הכתובה.
במסגרת הכתובה התחייבויות הבעל נחלקות לשתיים, האחת – לזון, לפרנס ולכבד את האישה בזמן
הנישואין, והשני – לשאת בתשלום עיקר הכתובה ותוספת הכתובה במקרה של פרוק הנישואין או מות
עיקר הכתובה הינו הסכום אותו מתחייב הבעל או יורשיו לשלם לאישה עם פקיעת הנישואין, כאשר
תוספת הכתובה בינה הסכום שהבעל רשאי להוסיף לפי שיקול דעתו, ודינו כדין עיקר הכתובה.
הכתובה נתפסת כמסמך סימבולי במעמד החופה דהיינו בעת שההרמוניה שוהה במשכנם של בני הזוג
הנשואים, ברם בזמן הגירושין הופכת הכתובה למסמך משפטי דה פקטו שלהוראותיו משמעות חוזית
בשנים האחרונות ניכר כי חל מפנה בהתייחסות לשטר הכתובה נוכח העובדה שמוגשות תביעות כתובה
רבות לבתי הדין הרבניים, ואלה האחרונים נדרשים לסוגיות משפטיות מגוונות, מה שמטבע הדברים
מרחיב את הפסיקות וההלכות בנושא.
הלכה למעשה בהתקיים הנסיבות המתאימות בתי הדין הרבניים מחייבים גברים לשלם לנשותיהם את
הסכומים הנקובים בכתובה (כולם או חלקם), כך שהסכום אותו כותבים גברים בכתובה במעמד המרגש
של חופה וקידושין אינו סימבולי כי אם התחייבות חוזית משפטית לתשלום אופרטיבי בבוא העת.
לסיום חשוב לציין כי כל מקרה המגיע לפתחו של בית הדין הרבני, המהווה את הערכאה המוסמכת לדון
בסוגיית הכתובה בעת גירושין, נבחן לפי נסיבותיו שלו, כך שנדרשת חשיבה יצירתית לטיפול משפטי
בסוגיית הכתובה על כל היבטיה.